לוי נ' חברת סקום ישראל בע"מ

פסק דין

בפני תביעה במסגרתה עותר התובע כי בית המשפט יורה על ביטול התקשרותו עם הנתבעת כמו גם יורה לנתבעת לפצותו בגין נזקיו עקב הפרת חובת תום הלב בניהול המשא ומתן עימו, הטעייתו והנזקים שנגרמו לו עקב כך.

לטענת התובע פנה סוכן מכירות של הנתבעת והציע לתובע להתקשר עם הנתבעת בעסקה הכוללת ארבעה מכשירים ומספרי טלפון, תוך הצגת מצגים על פיהם העלות החודשית הכוללת לה יידרש התובע תהא קטנה מן העלות בה נשא התובע עד לאותה עת וכי היקף תשלום קנס היציאה מהחברה הסלולארית הקודמת עומד על כ-2,500 ₪ בעוד התשלום אותו מציעה הנתבעת בגין המעבר עומד על כ-9,000 ₪, כך שהתובע יצא נשכר באופן ניכר מן ההתקשרות.

ביום המחרת התברר לתובע לשיטתו כי היקף "קנס היציאה" מחברת פלאפון עומד על סך של 14,000 ₪.

בכתב התביעה נטען על ידי התובע כי פנה עקב כך לסוכן אשר טען כי הביטול אינו בסמכותו, וכי גם פנייתו לנתבעת לא הואילה.

בכתב ההגנה טענה הנתבעת כי כל מטרתה של התביעה היא התחמקות התובע מקיום התחייבויותיו. עוד נטען כי שיחת הבירור עם חברת פלאפון נעשתה על ידי התובע עצמו ולא על ידי הנתבעת או מי מנציגיה וכי התובע חתם על כל המסמכים הנדרשים לצורך ההתקשרות. עוד נטען כי התובע בחר לעשות שימוש במכשירים שהועברו לידיו ועל כן לא ניתן להורות על ביטול ההתקשרות.

בכתב ההגנה הוסיפה הנתבעת וטענה כי לא נכתבו בהסכם עם התובע לא הוצגו על ידי נציגי הנתבעת מצגים כלשהם מהם ניתן היה להסיק כי התובע יכול לבטל את ההתקשרות עם הנתבעת וממילא הוראות הדין המאפשרות ביטול התקשרות אינן חלות על מערך היחסים שבין התובע לבין הנתבעת, הן נוכח מועד ההתקשרות והן נוכח התנהלותו של התובע לאחריה.

הנתבעת הוסיפה וטענה כי ממילא לא ניתן להיעתר לתביעתו של התובע במקום שבו המבוקש על ידו הוא למעשה עתירה ל"סעד שלילי".

לאחר שעיינתי בכתבי הטענות ושמעתי את עדויות הצדדים בפני ולאחר שהוגשו לי המסמכים הנוספים אותם ביקש התובע להגיש, באתי לכלל מסקנה כי דין התביעה להתקבל בחלקה בלבד. טעמיי להלן.

באשר לסמכות העניינית שהרי בהתאם לסעיף 60(א)(2) לחוק בתי המשפט [נוסח משולב] התשמ"ד 1984, נתונה הסמכות לבית המשפט לתביעות קטנות להורות על ביטולה של עסקה. נוכח כך אין מקום להורות כי לבית משפט זה לא נתונה הסמכות לדון בתביעה ובלבד ששיעורה לא יעלה על שיעור הסכום המקסימאלי הקבוע בחוק.

מצאתי את עדותו של התובע בפני כמהימנה מאוד.

התרשמותי הבלתי אמצעית היתה כי עסקינן במי שאינו מבקש אלא להביא לסיום התקשרות, אשר מעולם לא צריכה היתה לבוא אל העולם.

מעדותו זו של התובע עלה כי בחר להתקשר עם הנתבעת על בסיס ולאור מצגי נציג הנתבעת.

חלק מהותי ממצגים אלו התייחס לאותה טענה של נציג הנתבעת על פיה היקף קנס היציאה מחברת פלאפון עמד על סך של 2,500 ₪ בלבד.

אני ערה לטענת הנתבעת על פיה השיחה בוצעה ישירות על ידי התובע. ואולם שמעתי את עדותו של התובע בפני, ומצאתי ליתן אמון מלא בגרסתו על פיה הבירור לעניין היקף קנס היציאה נעשה בעת ההתקשרות על ידי נציג הנתבעת בלבד.

בנוסף לתובע התייצב באולמי בנו של התובע, אשר היה בעדותו כדי לתמוך בעדות אביו על פיה המידע הנכון על פיו היקף קנס היציאה עומד על סך של 14,000 ₪ ולא 2,500 ₪ הוצג לתובע בעקבות בדיקה נוספת, ולאחר ההתקשרות, ביום שלאחר המפגש עם נציג הנתבעת.

זאת ועוד. על אף העובדה כי מדובר בטענות עובדתיות סותרות, ועל אף שטענתה של הנתבעת היתה כי היה זה התובע אשר שוחח עם חברת פלאפון, לא מצאה הנתבעת לזמן את העובד/נציג מטעמה לעדות.

המסמך היחיד שצורף בעניין זה הוא נספח ד' "דוח הערות ללקוח". מדובר במסמך פנימי של הנתבעת ובו נאמר במפורש כי התובע אכן חזר ופנה לנתבעת ואכן טען בפניה כי הפנייה לחב' פלאפון נעשתה על ידי הנציג ולא על ידו.

למעט אותה תרשומת פנימית לא הוצגו מסמכים כלשהם מהם ניתן היה ללמוד שיש אמת בגרסת הנתבעת. במקום שבו הוצגה בפני עדותו האישית של מי שנכח במקום, ומולה תרשומת פנימית שנערכה למעלה מחודש לאחר מכן, יש להעדיף את גרסתו של התובע.

דרך התנהלותו של התובע בסמוך למועד ההתקשרות, עומדת בקנה אחד עם גרסתו.